<h1>פסקי רבינו יחיאל מפאריס</h1>
<h2>דף ל.</h2>
ועל המצות שאפו אותם בתנור לפני ד' שעות באותו דף שקורין פי"לא ששמו עליו חמץ בתנור, והתירו הר"ר יהודה מקורבייל נ"ע מטעם שאם תפלוט הדף במצה נתבטל מלפני הפסח. ומיהו צ"ע אי ליכא בדף רק בליעה משהו א"ה אותו משהו לא יפלוט וגם הדף אינה נעשת נבילה כמו שפי' בפר' גיד הנשה, וצ"ל משהו הנבלע בחתיכה אינו נפלט אבל משהו הנבלע בכלי נפלט שפיר, וראיה לדבר שמגעילי' כלים אלמא יוצאים מידי דופיים לגמרי, ומיהו כי נמי יש בדף נתינת טעם דחמץ יש להתירם דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהתר, דכן מפר' דכלים לפני הפסח אין צריך להגעילן שאינן בני יומן ובכלי שמחזיק ס' דהוי נותן טעם בר נותן טעם.
אירע בפסח שהיו מבשלים מים בכלי של גוי ונשפכה על בשר, אמ' רש"י כי היא אסורה, דשמא בכלי הגוי עשו בו תבשיל של (חמין) [חמץ], ונהי דחמץ אינו בני יומן, מ"מ בפסח אסור נותן טעם לפגם, אבל מותר לשהות אחר הפסח, וכן תרנגול ותבשיל שנאסר מחיטה מותר לאחר הפסח. שמעתי אם בשלו בכלי שלא היה בו כי אם משהו מחמץ דיעבד בפסח, גם כי נמי נותן טעם אסור ה"מ לעשות בתחלה אבל לא בדיעבד, והיכא דלא היה בו כי אם משהו הרי נתבטל לפני הפסח.
אם נגעו טפלא של גבינה טרט"א בלע"ז ולחם או טפלא של בשר פשט"י בלע"ז מבחוץ היה ריב"א מתיר, דכיון שנאפות העיסות והולכות וקשות מן הדין בקליפה סגי דאין לך גדי כחוש יותר מבליעה דבר הנפלט חוץ לעיסת הטפלא, והוא היה בלא קליפה מתיר מ'[שום] דאינו פולט דרך העיסה כלל (א"כ) [דאל"כ] לא מצינו ידינו ורגלינו להתיר הפת שנאפה עם הטפלא של איסור, שהרי ברחת שמוציא הגוי מן התנור טפלא של איסור הוא מוציא את הלחם שאם ברחת חם מאד בכדי יד סולדת פרומיאנ"ש, דאין להתיר ברחת מ'[שום] נותן טעם לפגם בר נותן טעם שהרי הראשון של איסור, אך וודאי אם ראינו שנפל מרוטב של איסור על הברחת אז כל היום אסור להוציא לחם בברחת, ואם אירע שהוציא כמדומה לי שיהא כמו גדי כחוש אם נצלה בו קולף ולא יאסור רק קליפת הלחם, והכל לפי ראות העינים אם בכחוש אם בשמן, ואם נתערב הלחם ברוב יהא מותר אך יקלוף האחד. ומיהו בפסח צריך ברחת חדש, שהרי ברחת של גוי מובלע מחמץ שמכניס בתנור, ואפי' לא הכניס היום חמץ הרי נותן טעם אסור בפסח דלא גרע ממשהו דאסור בחמץ, בפי' הר"ר יוסף בר' משה. [(גליון), מצ' רבי' אלעזר בר' אברהם אסר ולא אכל אלא מצד העליונה של מצה שלא נגעה ברחת ואסר צד תחתון, ואינו מפעפע מההוא בזבחים דרקיק [צ"ו ע"א], והסכים עמו לאסור רבי' שמשון משאנץ].
מעשה בא לפני רבי' שמשון במזלג שהכניסו בקדרה בפסח ואסר הכל לפי שלא היה נגעל ונטהר מחמץ כדינו, ואע"ג שהתיר רבי' ברוך שפוד ישן (לבנים ישנים) זהו מפני שאין משתמשין בהם חמץ כל כך ונתבטל כבר קודם פסח בששים, אבל זה שרגילים להכניסו בקדרה של דייסא ותבשיל של חמץ קמח להוציא הבשר ודאי אסור. וכן התיר לטגן בשר אווז שלא נזהר בשעת מליחתה מחמץ לפי שכבר נתבטל טעם חמץ קודם פסח ואין חוזר וניעור בפסח ואוסר במשהו, אבל בשומן אווז המהותך ומטגנין בו כל ימות השנה ופעמים שמחזירין בו מותר הטגון אסור לטגן בו בפסח אע"פ שיש לומ' שכבר נתבטל קודם הפסח בששים. מעשה היה שדכו החרוסת במדוך שלא היה נגעל מחמץ אך ישן היה שלא עשו כלל חמץ בו שלא היו רגילין לכתוש בו רק כרפס לצורך המילה, ואסר רבי' החרוסת וגם התבלין שעשו בו אחרי כן ונתנו בקדרה ונאסרו גם הקערות שעירו לתוכן מן הקדרה, כי החרוסת חריף ומחליא ליה ועביד ליה בן יומו ליתן טעם לשבח.
עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש, וכן הפסק אם אינה מבוקעת ממש מותרת, וכל שכן דאינה אוסרת דדין דחמץ במשהו אינו אלא דרבנן, אבל חטה הנמצאת בתרנגולת מלוחה או צלויה אין חימוץ דחטין תלוי בבקוע מדנקט הך דינא דנתבקעו גבי שעורים, וכן כתב רש"י לפני רבי' יצחק בר' אברהם דבין חטין ושבולת שועל ושיפון אסורין בין נתבקעו בין לא נתבקעו, ופסק כרב אלפס דאם נמצא בתבשיל הוי ספיקא דרבנן דשמא נפל שם כשהיה מבשל ואין כאן חמץ, אבל במליחה אסור דחמץ בזמנו בכל שהו, ומיהו אם יש ב' חתיכות ונמצאת חטה באחת השנייה מותרת, וכן נהוג להורות שאין השנייה אסורה, ובפר' גיד הנשה הארכתי. וכן שעורה שנמצאת ואינה לפנינו אפי' אותה תרנגולת מותרת דהוי ספיקה דרבנן דשמא לא נתבקע, וכאשר התקבלתי פני רבי אחי הרב ר' מאי' דיש לדחוק ראיה דפר' גיד הנשה, ואין ראיה להתיר החתיכה שנייה, ויש להחמיר בדבר, וכן כתב רבי' יהודה שרבי' יצחק אסר שפוד מלא יונים ונמצא חטה באחת מהן. ותרנגולת שנאסרת מחמת חטה או נתינת טעם דחמץ מותרת לשהותה אחר הפסח כר' (שמעון), ולא שני בין נתערב בהתר לנתערב באיסור.
מעשה בקדירה של בשר ששמו בה כף חולבת בת יומא ולא היה בה ששים. ואסר הכל אפי' בהנאה [משום] בשר בחלב, והצריך לקבור הכל כדתנן בתמורה [ל"ג ע"ב] דבשר בחלב בקבורה, ואפי' הקדירה עצמה אסורה בהנאה שלא ליתן בתוכה מים, ודשן שחופפין בה את הראש לא שריא מ[שום] דרוצה בקיומו מחמת דבר אחר, כדאשכחנ' בפר' אין מעמידין [ע"ז ל"ב ע"א] אפי' לסמוך בו כרעי המטה אסור, מאי טעמ' דהוה ליה רוצה בקיומו מחמת דבר אחר, ואפי' למחרתו דנעשת קדירה אינה בת יומא נראה לו דאסיר הואיל וכבר נאסרה, ומטעם זה נמי אוסר להשתמש (בקדירות של פסח דאותם קדירות שנשתמשו קודם הפסח אסורות להשתמש לאחר הפסח) [בפסח בקדרות שנשתמשו בהן קודם הפסח ואסורות להשתמש עד לאחר הפסח].
עוד בא מעשה לפניו בקערה שלפני הפסח שהודחה עם קערות של פסח והמים לא היו חמין שהיד סולדת בם, והכשיר, לא מטעם שנותן טעם לפגם מותר בפסח, אלא מטעם שהקערה והמחבת לא היו בולעים מן המים שנבלעו בקערה חמין ביד סולדת, ואפי' לא הייתה הקערה נקייה שהאיסור בעין לא היה אוסר הקערה והמחבת מאחר שהיו המים צוננים שלא היו ביד סולדת, אלא שצריך להדיחן במים צוננים מפני האיסור שהיה ולא מפני בליעה.
עוד בא מעשה לפניו בערב שבת בתנור שהיה מלא פת של ישר' והרבה מול"אתי מתרנגולות שמינות היו בתוכו, והיו הרבה לחמים מטושטשין משומן, ונשאל לו אם נדמה לתנור שטשו באליה שכל הפת אסורה דפר' כל שעה, והשיב דלא דמי דהתם מיירי שהיה מתכוין לטשטש, ואע"ג דמשמע דיעבד, כך קבלנו מרבי' יצחק לפי שאינן כי אם מקראי בעלמא.
עיסה שנילושה במים חמין שנתנו בקדרה של בשר בת יומא מותר לאכול העיסה בחלב דהוי נותן טעם בר נותן טעם.
<h2>דף ל:</h2>
הבא להגעיל אם מגעיל כלים בני יומן צריך להגעיל בתוך כלי גדול כל כך כדי שיהא בתוכו מים חמים ששים מן הכלי המוגעל, ואי לאו הרי שנאסרו כל המים מחמת הכלי שהוא בן יומו, ואיך תועיל הגעלה והמים מי איסור, הלא למה זה דומה לאדם הבא להגעיל כלי בתוך יורה מליאה איסור, והשת' ומה אם כשר בתחילה אסור כשנותנו ביורה כל שכן שלא עלתה לו הגעלה, אך אם המתין עד שלא יהא כלי המוגעל בן יומו נכון הדבר כי אז לא יאסור ממי היורה דנותן טעם לפגם מותר, וכן אתה אומ' בכלי שהמים נתונים בו להגעיל, אם כלי שנשתמשו בו איסור בן יומו הוא אין להגעיל בתוכו הן כלי גדול הן כלי קטן, שהרי כל מימיו אסורי' ובמים אין יכול להיות ששים דבכוליה מנא משערינן, ואין לך כלי שמימיו מחזיקים ששים ממנו, הרי נאסרו כל המים ואין להגעיל בתוכן, אך אם כלי שאינו בן יומו הוא אז טוב הדבר, שהרי איך יאסור הכלי מימיו מאחר שאינו בן יומו, דהא קיימ' לן דנותן טעם לפגם מותר, ואם בא להגעיל בתוך כלי כשר אין כאן בית מיחוש כי לא יאסר הכלי שהמים בו מחמת כלי המוגעל בתוכו, שהרי כבר פירשתי לך שאין מגעילין כלי שהוא בן יומו בשאינו בן יומו, וכן נהגו העולם, אך בכלים שמגעילין לצורך הפסח לפני הפסח יש למצוא התר אחר להגעיל אף כלים שנשתמשו בו חמץ בן יומו מטעם נותן טעם בר נותן טעם, שהחמץ נותן טעם בקערה והקערה נותנת טעם במים והמים יחזרו ויתנו טעם בקערה, הרי ג' נותני טעם ועדיין כולו התר באותו שעה, וקיימ' לן דנותן טעם בר נותן טעם כי האי מותר כדאמ' [חולין קי"א ע"ב] דגים שעלו בקערה מותר, והלכה למעשה כדברי המפרשי' לאו דווק' עלו דה"ה נתבשלו, אך אם המתין עד לאחר ד' שעות אין להתיר מטעם נותן טעם בר נותן טעם שהרי כולו לאיסור, אך החמץ נותן טעם בקערה מיד נאסרה כיון שהגיע זמן איסור חמץ, ונותן טעם בר נותן טעם כי האי לא שרינן, ומ"מ גם בפסח נהגו העולם להמתין עד שאינו בן יומו. ודין שאין בן יומו היינו מעת לעת. ומים צוננים שהעולם רגילים ליתן אחר הגעלה דבר תימ' הוא על המנהג, ומה בצע במים קרים אחרי הרותחים, ומ"מ יש למצוא סמך למנהג מ[שום] דגבי קדש בעינן מריקה ושטיפה ואמ' בזבחים פ' דם חטאת [צ"ו ע"א] מריקה בחמין מידי דהוה אגיעולי גוים שטיפה בצונן, ומסתמא כי היכי דילפינן קדשים מגיעולי גוים ילפינן גיעולי גוים נמי מקדשים גבי שטיפה.
ויש ליזהר מלהגעיל כלים אחר ד' שעות אפילו בכלי גדול שיש בו ששים מכלי שרוצים להגעיל, דחמץ במשהו והוי כאילו יש במים נתינת טעם של חמץ, ומיהו וודאי כל ערב פסח אין לחוש אם מגעילין בכלי שלא נשתמשו בו חמץ, וודאי הכלי שיגעילו אותו בהן אסור להשתמש בו אם לא יחזרו ויגעילו אותו כלי גדול, ובהגעלה מותר, דבאיזה טעם יהיה אסור משום דאמרי' דבתר דפלט הדר בלע, הא ידעינן דלעולם אינו חוזר ובולע מה שפלט. ומפי רבי' יב"א דחמץ כל ארבעה עשר מו' שעות ולמעלה אינו במשהו, אבל בפסח יש ליזהר שלא להגעילה, וכן נותן טעם לפגם דבפסח אסור, אבל בערב פסח אין מחמירין בנותן טעם לפגם.
כלי של פסח לא קפדי לבן יומו ואף בלא ששים הואיל ואין דרך להגעיל בשעת איסורו אלא קודם שש, ופשיטא דאסור להגעיל כלי בן יומו אחרי שש בכלי שאין מחזיק ששים, [אבל קודם] הכל מותר דהוה לי' היתר בהיתר חמץ בחמץ דבטל ברוב.
כלים של אסור אם אינן בני יומן מותר להגעילן בכלי שאינו מחזיק ששים, ואם הם בני יומן צריך להגעילן בכלי שמחזיק ששים.
כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה, פי' אפי' בחמין בלא הגעלה הואיל ולא נשתמשו בהן חמץ בחמין, אבל וודאי מותר להשתמש מצה בצונן גם בכלים שנשתמש בהן חמץ בחמין. ובה"ג פי' דבכלים שנשתמש בהם חמץ בחמין דמותר להשתמש בהן מצה בצונן, מ"מ ללוש בהם אסור אע"ג דתשמיש צונן הוא, ויש ליזהר לדבריהם מללוש המצות במחבת שלא הוגעלה.
מעשה במחבת שנילושה בה מצות ונשאר בה מעט עיסה שלא הודחה בטוב, ובא מעשה שנילושה בה מצה, וצוה לשרוף המצה והמחבת הכשיר, דכיון דשליט בה אוירא לא נתחמץ.
<h2>דף לט.</h2>
וצריך להחמיר בירקות שאדם יוצא ידי חובתו שלא לצאת כי אם בעלין ובקלחים ולא בשרשים, דלא תנן כי אם בקלחים.
<h2>דף מ.</h2>
עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש, וכן הפסק אם אינה מבוקעת ממש מותרת, וכל שכן דאינה אוסרת דדין דחמץ במשהו אינו אלא דרבנן, אבל חטה הנמצאת בתרנגולת מלוחה או צלויה אין חימוץ דחטין תלוי בבקוע מדנקט הך דינא דנתבקעו גבי שעורים, וכן כתב רש"י לפני רבי' יצחק בר' אברהם דבין חטין ושבולת שועל ושיפון אסורין בין נתבקעו בין לא נתבקעו, ופסק כרב אלפס דאם נמצא בתבשיל הוי ספיקא דרבנן דשמא נפל שם כשהיה מבשל ואין כאן חמץ, אבל במליחה אסור דחמץ בזמנו בכל שהו, ומיהו אם יש ב' חתיכות ונמצאת חטה באחת השנייה מותרת, וכן נהוג להורות שאין השנייה אסורה, ובפר' גיד הנשה הארכתי. וכן שעורה שנמצאת ואינה לפנינו אפי' אותה תרנגולת מותרת דהוי ספיקה דרבנן דשמא לא נתבקע, וכאשר התקבלתי פני רבי אחי הרב ר' מאי' דיש לדחוק ראיה דפר' גיד הנשה, ואין ראיה להתיר החתיכה שנייה, ויש להחמיר בדבר, וכן כתב רבי' יהודה שרבי' יצחק אסר שפוד מלא יונים ונמצא חטה באחת מהן. ותרנגולת שנאסרת מחמת חטה או נתינת טעם דחמץ מותרת לשהותה אחר הפסח כר' (שמעון), ולא שני בין נתערב בהתר לנתערב באיסור.
מעשה בא לפני הקדוש מדנפיירא בחטה שנמצאת במים לאחר שעשו מהן מצות במים שלנו והכשיר את המצות. שאעפ"י שאותה חטה נעשת חמץ לא היה נר' לו שהמים בולעים מחטה אחת, אעפ"י שאם היה הרבה יכול להיות שיהיו המים בולעים מן החטים, מאחר שלא נמצא אלא חטה אחת הכשיר את המצות והמים שנשארו הצריך להשליכן.
<h2>דף מב.</h2>
על מים שלא לנו אשר שאלת אם מותרים על ידי הדחק אם נשפכו כל המים שבעירו בעבור מת, אין בידי להתיר כלל, ופעם אחת בא מעשה לפנינו בערב פסח והתריתי שלא לשפוך ואמ' דליל שמורי' הוא, וכך הייתי אומ' בשאר לילות של פסח ד"שומר פתאים יי"' וחלילה שישלוט דבר רע במצות אלקי'.
<h2>דף מח:</h2>
ר' אליעזר אומ' הסל מצרפן לחלה, והאידנא קיימ' לן כר' אליעזר בחלה של אור, דכיון שאין שורפין קדשי' בי"ט ולהשהותה בפסח אי איפשר שלא תחמיץ, ומשקרא עליה שם אסור לאפותה, דהא [לאו] לאכילה קיימ', הילכך לא קרינא ליה שם אלא עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה שתיהן, ואחר האפייה נותנן לכלי והוא יצרפן, ונוטל הקטנה וקורא עליה שם חלה ומצניעה ומברך משתחשך או למחר, וכן הורה ר"תם ורש"י.
<h2>דף נד:</h2>
אומר רבי' יעקב דרבי' יצחק בר' אברהם התיר בט' באב לעשות מלאכה על ידי גוי, דכיון דאין בו איסור אלא במקום שנהגו בו איסור, נהי דאנחנו במקום שנהגו שלא לעשות, ע"י אחרים מותר, דלא נחמיר כמו באבל שאסור לעשות ע"י אחרים. ולכתוב בט' באב צ"ע אם מלאכה, ואומ' מורי הרב ר' יעקב דרבנו יצחק הגיה ספר תורה שלו בט' באב ומגיה בו הסופר טעיות.
<h2>דף נה:</h2>
יש ליזהר שלא לתקן מנעלים בחול המועד דחכמים לא שרו, וגם בירושלמי [פסחים פ"ד ה"ו] קאמ' דרבנן פליגי על עולי רגלים ואמרי דאסורי' לתקן מנעליהם דעל גבי בהמה אין מהלכין, אבל לקנות מנעלים חדשי' מותר. וגם יש ליזהר מלעשות מלבוש על ידי ארמאי מבגד חדש בחול המועד, דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה [מו"ק י"ב ע"א]. ויש התר לקנות בגד במועד אעפ"י שלא תהא נעשת עד אחר המועד דהוי כדבר האבד, דשמא לא ימצא בפעם אחרת בגד כזה בדמים של עכשיו.
<h2>דף עד.</h2>
בשר לצלי בלא מליחה כלל היה מעשה דמותר.
בשר שלא נמלח ונתבשלה בקדירה שמעתי מרבותי דמשערי' בכולה חתיכה, דלא ידעינן כמה דם נפק מינה בקדירה, ולא דמיא להדא מליי"תא הנלעז פר"שי ויש בתוכו דבר שלא נמלח, דשמא התם היינו צלי ומטעם גומרי שייבי טריטא. ועל חתיכה בשר שנמלחה ולא הודחה אחר המליחה ונתבשלה בקדירה, שמעתי מרבותי דמשערינן בכולה חתיכה, דלא ידעינן כמה דמה נפק מינה, דוודאי מותר אם יש ס' במים ובחתיכות בקדירה, ויש הרבה גדולים אוסרים, שהמלח שעל הבשר והדם בלוע בו ואוסר כדין ציר של דגים דאמרי' [חולין צ"ט ע"ב] ציר של דגים אוסר קרוב למאתים, אבל ראיתי מורי רבי' שמשון בר' שמשון מורה להתר, ואומר דבציר של דגים קים להו שעל ידי המלח האיסור עצמו מתחזק ונותן טעם עד מאתים, אבל כאן סברא שהדם הבלוע במלח אינו נותן טעם ברוטב אלא עד ס', הילכך רואים את המלח כאילו כולו דם, הילכך כיון שיש ברוטב ס' כשיעור המלח הדבוק על החתיכה כשנתנוה בקדירה סגי בהכי, ולא שייך הכא למימר מלח לטעמ' עביד וטעמא לא בטיל, כיון שאין איסורו של מלח בא אלא מכח הדם.
<h2>דף עד:</h2>
אם נגעו טפלא של גבינה טרט"א בלע"ז ולחם או טפלא של בשר פשט"י בלע"ז מבחוץ היה ריב"א מתיר, דכיון שנאפות העיסות והולכות וקשות מן הדין בקליפה סגי דאין לך גדי כחוש יותר מבליעה דבר הנפלט חוץ לעיסת הטפלא, והוא היה בלא קליפה מתיר מ'[שום] דאינו פולט דרך העיסה כלל (א"כ) [דאל"כ] לא מצינו ידינו ורגלינו להתיר הפת שנאפה עם הטפלא של איסור, שהרי ברחת שמוציא הגוי מן התנור טפלא של איסור הוא מוציא את הלחם שאם ברחת חם מאד בכדי יד סולדת פרומיאנ"ש, דאין להתיר ברחת מ'[שום] נותן טעם לפגם בר נותן טעם שהרי הראשון של איסור, אך וודאי אם ראינו שנפל מרוטב של איסור על הברחת אז כל היום אסור להוציא לחם בברחת, ואם אירע שהוציא כמדומה לי שיהא כמו גדי כחוש אם נצלה בו קולף ולא יאסור רק קליפת הלחם, והכל לפי ראות העינים אם בכחוש אם בשמן, ואם נתערב הלחם ברוב יהא מותר אך יקלוף האחד. ומיהו בפסח צריך ברחת חדש, שהרי ברחת של גוי מובלע מחמץ שמכניס בתנור, ואפי' לא הכניס היום חמץ הרי נותן טעם אסור בפסח דלא גרע ממשהו דאסור בחמץ, בפי' הר"ר יוסף בר' משה. [(גליון), מצ' רבי' אלעזר בר' אברהם אסר ולא אכל אלא מצד העליונה של מצה שלא נגעה ברחת ואסר צד תחתון, ואינו מפעפע מההוא בזבחים דרקיק [צ"ו ע"א], והסכים עמו לאסור רבי' שמשון משאנץ].
<h2>דף עו.</h2>
עוד בא מעשה לפניו [באחד] שעירה מים רותחין על תרנגולת אחת ונתערבה בין אחרות, והורה דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה אעפ"י שהוא ככלי ראשון, דהא קיימ' לן כוותיה דשמוא' דאמ' תתאה גבר דתניא כוותיה בכיצד צולין, דאפי' בדבר המתערב נמי קאמ' כדתניא אידך התם בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח כו', וקאמ' אם לתוך צונן קולף ולכאורה סתמא קתני לה לא שנא בשר לתוך חלב ולא שנא חלב על גבי בשר, וכיון שאין בה איסור אלא בקליפה אין דרכו לימנות ולא ראוי להתכבד לפני האורחים, קולפין אחת מהן וזורקין והשאר מותר דחיישינן שמא יאכל אחד מכולן, ופלוגתא הוא [בכורות כ"ג ע"א] גבי נבילה שנתערבה בשחוטה, דאיכא מאן דאמ' שמטמאה במשא, אבל לשני בני אדם מותרות דחד בתרי בטיל בדבר שאינו מתערב.
אבל בשר טהור שאינו מליח שנפל לתוך חלב שאינו מלוח, או איסור צלול שאינו מליח, אז הבשר מותר, דצונן אינו בולע צונן, כי ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא ושרייה רב חיננא, לפי שהגוזל לא היה מלוח וכמכא לא היה מלוח ושניהם צוננים, אבל אם היה הגוזל מלוח היה אסור לפי שחשוב רותח ובלע הכותח שהוא לח אצלו, דהא דאמ' טהור מליח וטמא תפל מותר היינו לפי שמלח הטהור אינו מפליט הטמא, אבל אם מוצא לחלוחית אצלו בולעו, אך עכשיו שלא נמלח לא זה ולא זה אינו צריך רק הדחה במים, ומיהו אם היה צלי אפי' כבר נצטנן בולע שפיר איסור לח שסביביו אך אינו צריך רק קליפה כדקאמ' הני מילי חי אבל צלי בעי קליפה, ואי אית ביה פילי נקעיה בבשר אז כולו אסור, ומיהו רש"י פי' בכיצד צולין ובכל הבשר דאיסורא דאית ביה פילי אצלי קאי, ואין להקל ולחלק בין גוזלא דרכיך לשאר בשר, ואי מיתבלא בתבלין כוליה אסיר, צ"ע אי אצלי קאי. והא דאמ' טהור מליח וטמא תפל מותר ולא מפליג בין עליון לתחתון כדמפלגינ' בכיצד צולין גבי פלוגת' דרב ושמואל דעילאה גבר ותתאי גבר, שני הכא על [ידי] מלח אין לו כח להפליט חבירו איסור מחבירו אבל בשר חם מפליט איסור מחבירו יותר. אין להתיר מטעם דם מישרק שריק אם היו שופכין דם רותח על הצלי בשעת צלייה דאז וודאי שמא יאסור יותר מכדי קליפה, דשמא יש לדמותו לגדי שמן שהשומן נבלע תוך תוך [חולין צ"ו ע"ב], ולאו מיבעיא בצלי שנמלח ושהה שיעור מליחה שכלתה פליטתו כבר, אלא אף בלא נצלה כל הצורך ולא נמלח או לא שהה שיעור מליחה יש לאסור, דאע"ג דאמ' גבי כבדא עילויה בישרא דם מישרק שריק, היינו דווקא גבי דם הנפלט ונוטף עם הציר על ידי צלי או מליחה הוא דאמ' דשריק, אבל היכא דהוי בעיניה לא אשכחנא, ואף הדם ששפכו צונן יאסור כדי קליפה, ואי אית ביה פילי הכל אסור.
<h2>דף עו:</h2>
ולהשים בתנורים שלנו פשטי"ץ ופלאונ"ש ריחא לאו מלתא היא, וגם לכתחלה מותר מפני שהם גדולים.
